כרמי גילון - חלק ב׳: ״שלא כפקידים בכירים, שרים פטורים מבדיקה בטחונית הכוללת פוליגרף. אין לשלול את האפשרות שבממשלות ישראל, ובנוכחית יותר מקודמותיה, נשתלו סוכנים של שירותים זרים״

ראש השב״כ לשעבר, כרמי גילון, חבר בהתארגנות של כ-170 יוצאי הצמרת הבטחונית - צה״ל, קהילת המודיעין והמשטרה - המתנגדים להסתערות נתניהו וממשלתו על מוסדות המשטר הדמוקרטי. 

גילון חרד לרגע המתקרב של עימות בין הרשות המבצעת, שהשב״כ הוא מהחשובים במנגנוני אכיפת החוק בה ואמון על ציות לחוק ופעולה במסגרתו, לבין הרשות השופטת, אף שהוא בוטח בשיקול דעתו של ראש השב״כ, שלא יתפתה להעדיף הוראה של הממונה הישיר עליו, נתניהו, על צו של נשיאת העליון חיות; לא רק עולמו הערכי יקרוס - רבים מאנשי השב״כ יתפטרו והשירות יתפרק.

מקומם אותו הפער בין גישתם הממלכתית של ראשי הממשלה שראה מקרוב - בגין, שמיר, רבין ופרס - לבין התנהגותו של נתניהו. גילון גם לא שכח את הזילזול שהפגין נתניהו, ערב רצח רבין, בבואו להזהיר אותו שהאיומים על חיי ראש הממשלה אמיתיים וחמורים.

גילון לא הקל ראש באזהרתו-הוא, שאותה העביר לעיתונות, לציבור ולשב״כ כאירגון שאנשיו מתרשמים כפליים מהמסופר להם בפנים כשהדברים מהדהדים גם בחוץ, אך ככל החוליות המודיעיניות והמבצעיות בשרשרת נפל לתהום שבין המידע והמודעות. הוא גם לא הצליח לשכנע את רבין שהאיום מצדיק לבישת אפוד מגן. גילון גייס לעזרתו את הרעייה המשפיעה, לאה, אך הפצרותיה נתקלו בסירוב. קדילק משוריינת, כבדה ומחניקה, מילא, אמר רבין, אך שכפ״ץ - לא. שלושת קליעיו של יגאל עמיר פגשו את גופו החשוף.

השיחה עם גילון ב״אפרכסת״ גדושה בסיפורים ובתובנות על פעילות השב״כ מול טרור ערבי ויהודי, חלוקת הקשב של ראש השב״כ מול ראש הממשלה שמעליו ומול סגנו וראשי האגפים שמתחתיו, דעתו על קודמו - שהמליץ עליו כיורשו - יעקב פרי ומעמד ראש שב״כ בתקופת רבין כמעין שר המשתתף בקביעות בישיבות הממשלה ומשפיע על החלטותיה, אמנם ללא זכות הצבעה. אחת ממשימותיו של גילון, אמר לו פרי בחפיפה ביניהם, תהיה לקשר, לגשר ולפשר בוועדת ראשי השירותים בין הראשים הצוננים עד כדי עויינות של אמ״ן והמוסד, אורי שגיא ושבתי שביט.

גילון נזכר כיצד כפה על אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי המתחסד במשרד הבטחון, לעבור כאחד האדם בדיקת פוליגרף. לא כך נבחרי הציבור: בלי לנקוב בשמות, למעט גונן שגב שהורשע, הוא משוכנע שהפירצה קוראת למפעילי המרגלים של מדינות עויינות - וידידותיות. כקצין-איסוף מנוסה הוא מעמיד בראש טבלת המניעים המועילים לגיוס סוכן את ההזדהות הרעיונית. הגמול הכספי חשוב, אך אינו מבטיח יציבות, ואסור למודיעין לאיים על מקור בחשיפת הקשרים איתו אם יתחרט - בכך ייכרת הענף כולו.

חודשיים לאחר רצח רבין התנקש השב״כ, בסיוע צה״ל, במסוכן במומחי החבלה של חמאס, יחייה עייאש. בעקבות הריגת עייאש בוצעו הקשים שבפיגועי ההתאבדות, כביכול כנקמה. גילון משוכנע שההתנקשות היתה מוצדקת וטעמיו עימו.

בקטע הנוקב ביותר בשיחתו עם אמיר אורן חושף גילון את הסיוט שאינו מרפה ממנו: לולאה אין-סופית של שיחזור הערב ההוא בככר, מה ואיך אפשר וצריך היה לעשות אחרת. בחיוך נדיר בשולי הפצע העמוק הוא חוזר לראשית ימיו בשב״כ, לאימוניו כמאבטח שהצליח ״להוציא כדור בתוך 0.8 שנייה״ ושהצטיין בשליפה יותר מאשר בצליפה (הגזמה, החטאת מרכז המטרה לא היתה כה גדולה). אבל זאת רק סטייה קלה מהמוקד: איך לא ידענו, למה לא נערכנו, אולי לולא שהיתי באותן שעות בתל אביב ולא בפריז הייתי סוקר את המצב שם בככר ומציע שינוי.

כשעמיר לחץ שלוש פעמים על ההדק, בלי שחוליית האבטחה תסוכך בגופה על ראש הממשלה ושהקליע הראשון של עמיר ייענה בשבריר-שנייה בקליע נגדי, ניטלו מרבין החיים ומגילון שמחת החיים. אלה עובדות שאין לשנות וכרמי גילון אינו מנסה לברוח מהן ומאחריותו העליונה - בכפוף לרבין - לכל מעשי השב״כ ומחדליו; הוא מדבר עליהן בכנות ישירה, אמיצה וכאובה.

אולפן: חן כליפה

עריכה: נעה עמיאל לביא

להערות ותגובות
[email protected]