דליה דורנר: ״שיטת בחירת השופטים לעליון נכונה ואין הצדקה לשנותה״

לפני 30 שנה, בחרדת קודש ובהמלצת מפקדה בפרקליטות הצבאית מאיר שמגר. באה דליה דורנר בשערי בית המשפט העליון, אחת מארבע-חמש השופטות הראשונות בו. מאז הגעתה לגיל הפרישה, בשלהי נשיאותו של אהרן ברק, היא מתמידה בפעילות ציבורית נמרצת, למען זכויות האזרח והמיעוט בכלל וחופש הביטוי בפרט.

השופטת בדימוס, שעמדה בראש מועצת העיתונות ומכהנת כנשיאת המכון הישראלי לעיתונות, שהקימה ומממנת כדי לחנך את הציבור - ובמיוחד הנוער - לאוריינות תקשורתית בסביבה רוויית כזבים, מחייכת כאשר היא מתוייגת כ״פריווילגית״, ״אליטה״ ומוטבת שיטת ״חבר מביא חברה לעליון״.

דולי גרינברג, לימים דליה ועם נישואיה דורנר, נולדה בטורקיה וחוותה בארץ יתמות, מצוקה, בדידות וקשיי קליטה. התפנית באה עם גיוסה לשירות חובה באמ״ן ועם לימודי המשפטים. היא מעידה על עצמה שציוניה היו, ברובם, ״עלובים״, אך משום שאחד המרצים, שופט העליון אגרנט, שיבח עבודה שהגישה לו, ראו בה בטעות תלמידה מצטיינת. בחיפושי הפרנסה יזמה פנייה לפרקליטות הצבאית ולהפתעה, ללא קשרים, התקבלה ונשארה בצה״ל עד לתפקידי הסניגורית הצבאית הראשית ושופטת עירעורים, כאלופת-משנה מהראשונות מחוץ לחיל-הנשים.

שמגר סמך את ידיו על מינויה לשופטת מחוזית ולאחר שנים גם לעליון. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ היא מספרת על יחסיה עם השופטות הנוספות, על ההגזמה בדימוי כוחו של נשיא העליון (והעוול שנגרם לברק בהצגתו כשליט יחיד  בשעתו ברשות השופטת), על חלקה בבג״ץ אליס מילר ועל אופן העבודה - ביחידות, בהתייעצות קבוצתית, בהרכב הדן בתיק - של השופטים. דורנר מצטטת מה שאמר לה הנשיא בדימוס לנדוי, כשנקלע לחדרה בעוד מוצרט מתנגן ברקע, ומה השיבה לו.

כמי שהטיפה כבר לפני שני עשורים להקמת ״פיגומים חוקתיים״, דורנר נחרדת למראה ההסתערות על מערכת החוק. למרות המזג השיפוטי הטבוע בה, אינה מהססת לחרוץ, ״הם מפרקים את המדינה״.